היבטים אסטרטגיים בניהול משבר הקורונה והיום שאחרי

מכון הורביץ לניהול אסטרטגי בפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב ערך ביום רביעי ה-6 במאי אחה"צ, כנס בנושא "היבטים אסטרטגיים בניהול משבר הקורונה והיום שאחרי", אשר עסק בשאלות חשובות באסטרטגיה לניהול משבר הקורונה והפקת לקחים לגבי ניהול משברים עתידיים. הכנס התקיים באמצעות אפליקציית זום, בהשתתפות כ-300 איש.

בפתיחת המפגש השתתפו פרופ' משה צבירן, דקאן הפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב וראש מכון הורביץ, ד"ר רוית כהן מיתר, מנהלת מכון הורביץ ופרופ' יוסי שפיגל מהפקולטה לניהול, שהנחה את הכנס. על הדוברים המרכזיים בכנס נמנו –פרופ' מנואל טרכטנברג, מאוניברסיטת תל אביב ומוסד שמואל נאמן בטכניון בנושא "ניהול משבר הקורונה- לא רק מה אלא איך", פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל בית חולים איכילוב ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות בנושא "לרקוד עם הקורונה", אלוף במיל גיורא איילנד, לשעבר ראש המל"ל בנושא- "המתודולוגיה הנכונה של ניהול משבר לאומי".

פרופ' משה צבירן, דקאן הפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב וראש מכון הורביץ, פתח את הכנס והתייחס בדבריו לכך שלימוד והפקת לקחים במשבר הנוכחי יסייעו להתמודדות טובה יותר עם הבלתי נודע ועם משברים עתידיים.

ד"ר רוית כהן מיתר, מנהלת מכון הורביץ, בירכה את המשתתפים בכנס. לדבריה, "מגיפת הקורונה מציבה במבחן את מנהיגי העולם ואת ראשי החברות והארגונים. המשבר מציף סגנונות ניהול ומנהיגות מגוונים, וניתן להבחין כיצד נוהל המשבר במדינות שונות בעולם. ראינו מדינות עם מודל ניהול בסגנון אוטוקרטי לעומת מדינות שאימצו סגנון ניהולי המשאיר חופש החלטה כמעט מלא לפרטים או לרשויות מקומיות".

פרופ' יוסי שפיגל מהפקולטה לניהול, הנחה את הכנס. הוא התייחס לכך שאירוע בסדר גודל של משבר הקורונה מחייב אסטרטגיה, לא רק ביציאה מהאירוע, אלא גם בכניסה אליו, ובמהלכו, וככל שהימים נוקפים, מסתבר שכל מה שאנחנו מלמדים בפקולטה לניהול לגבי אסטרטגיה כנראה לא מיושם במציאות.

הדובר הראשון בכנס, פרופ' מנואל טרכטנברג, מאוניברסיטת תל אביב ומוסד שמואל נאמן בטכניון, שהקים את המועצה הלאומית לכלכלה ועמד בראשה, וכיהן כחבר בכנסת ה-20, דיבר על "ניהול משבר הקורונה - לא רק מה אלא איך." פרופ' טרכטנברג התייחס בדבריו ל-"פרדוקס הקורונה" בישראל, המתבטא בכך שלמרות הכשל הניהולי ברמה הלאומית, התוצאות הבריאותיות עד כה טובות. בין הכשלים הצביע פרופ' טרכטנברג על ניהול ריכוזי ביותר, העדר חלוקה ברורה של סמכויות ואחריות בין הגופים השונים, שיקולים זרים בקבלת החלטות, ריבוי "צוותי מומחים" (שכללו מעט מאד נשים), חוסר התאמה בין כישורי שרים למשימות, חוסר שקיפות, אי שיתוף הציבור, העדר דוברות עקבית ואובדן אמון.

בין הביטויים החמורים של הכשל הניהולי מנה פרופ' טרכטנברג את התמותה הגבוהה בבתי האבות, התפרצות הקורונה במגזר החרדי, הפרות ההנחיות של הציבור בחגים, וכן מיקוד היתר בכמויות של בדיקות במקום במהירות בקבלת התוצאות, האיחור הרב והכשלים בסיוע הכלכלי, "רכבת הרים" בהפעלת מערכת החינוך, ואי הפעלת רח"ל – רשות חירום לאומית, גוף שהוקם במיוחד לצורך משברים, ולא נעשה בו שימוש.

בהתייחסו לשאלה כיצד מיישבים את הפרדוקס הצביע פרופ' טרכטנברג על מספר החלטות נכונות שהתקבלו בהתחלה, פקידות איכותית שנכנסה לווקום הניהולי, והתושייה והיזמות שהפגינו מערכת הבריאות ומערכת הביטחון. אולם, לאורך זמן הכשל הניהולי גורם נזקים כבדים, שיורגשו ביתר שאת אם וכאשר יפרוץ גל שני. טרכטנברג הציע הקמת מבנה ניהולי ברמה הלאומית המורכב מ-"קבינט קורונה" (מקביל לקבינט המדיני-בטחוני), הנשען על "מטה קורונה" מקצועי, שחולש על שמונה ועדות תחומיות: רפואה, מידע ומודיעין, כלכלה, משפחה וחוסן, חינוך, קשר עם הציבור, אוכלוסיות מיוחדות וקשרים בינלאומיים. הוועדות יכללו נציגי מגופים ציבוריים, מהמגזר האזרחי ומהאקדמיה, תוך הקפדה על ייצוג מגדרי ומגזרי הולם. הוא הביע תקווה שהממשלה שתקום תאמץ לאלתר מבנה שכזה.

הדובר השני בכנס היה פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל בית חולים איכילוב, ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות שכותרת ההרצאה שלו הייתה "לרקוד עם הקורונה." לדבריו, "המשמעות של "לרקוד עם הקורונה" היא לנהל מערכת יחסים עם הווירוס לאורך זמן ולדעת איך לעשות את זה נכון. ישראל היא בין המדינות הראשונות שסגרו את השמים לטיסות לסין ותוך זמן קצר גם לאיטליה, כשעוד הייתה שם תחלואה נמוכה. ברוב המדינות בעולם וגם בישראל, נקטו בשיטה של מכה חזקה כדי לעצור את האירוע. זו מכה שהיא לא מדויקת וגורמת נזק למשק. אבל הדוגמאות הראשונות של סין ואיטליה, הראו על כך שמערכות הבריאות במדינות אלה קרסו, ובמקביל שהשימוש בסגר עובד.

פרופ' גמזו ציין ש"אחרי המכה החזקה צריך להחזיר את המשק לעבודה, כלכלה, עסקים כולל תרבות ופנאי, תוך שמירה על מוכנות וקיבולת של מערכת הבריאות. וכן, לא לחשוש מגל שני בעוצמה גבוהה, אם כי אנו נמצאים באי ודאות גבוהה לגבי התנהגות הנגיף. כיום, יש לנו את התנאים הטובים להיערך ולהתמודד אף טוב יותר עם גל שני, מבחינת השגת נתונים ותגובה באופן מהיר יותר בתהליך של ניהול שרשרת נכונה באיתור, בדיקה, חקירה ובידוד.

בנוסף יש לנהל מוקדי סיכון - להרחיק אוכלוסיות חלשות ובסיכון ששם שיעורי התחלואה גבוהים, קשישים סיעודיים בבתי אבות ובקהילה, חולים כרוניים, יש לשים את הפוקוס על ניהול נכון ולחבר בין הגופים השונים שמעורבים, דוגמת קופות חולים, משרדי ממשלה ורשויות מקומיות. יש להקפיד לא לחזור לנורמות קודמות ולשמור על סוג של ריחוק חברתי, כדי למנוע את הגל השני, וכן לחשוב על כל הפרטים בהחזרה לפעילות של בתי הספר, גני הילדים, מסעדות ובתי קולנוע ועוד. כמו כן, על מערכת הבריאות להמשיך ולשמור על חוסן , לשמור על הרמה הנמוכה שהושגה בשיעורי ההדבקות של צוותים הרפואיים".

הדובר השלישי בכנס היה אלוף במיל' גיורא איילנד שהיה ראש אגף התכנון בצה"ל ועמד בראשות המל"ל, וכותרת ההרצאה שלו הייתה "המתודולוגיה הנכונה של ניהול משבר לאומי." הוא טען ש"ניהול משבר הקורונה הוא קטסטרופלי. לא מדובר במשבר בריאותי, זהו נרטיב שגוי בהגדרת המשבר, אלא במשבר לאומי שהפך לסוג של מלחמה טוטלית, שצריך לנהל. הבעיה שמדינת ישראל לא ניצלה את כל המשאבים העומדים לרשותה לניהול המשבר ולכן, הכישלון".

איילנד ציין כי יש עקרונות פשוטים לניהול משברים, ועליהם נמנים - חלוקת המשימות אינה לפי תפקיד כמו בעת שגרה, אלא לפי יתרון יחסי, ובפועל זה לא נעשה. כך למשל, משרד הבריאות היה צריך להתמקד בעיקר מבחינתו, שאלו הם בתי החולים ולהעביר מטלות נוספות לגופים מומחים, לפי יתרונות יחסיים.

כמו כן, בעת משבר יש להאציל סמכויות, כדי לאפשר קבלת הרבה החלטות בו-זמנית. למשל, בגלל התנגדות משרד הבריאות להרחבת הבדיקות, פעלה בישראל בחלקו הראשון של המשבר רק מעבדת בדיקות אחת שגם היא פעלה במשמרת אחת בלבד, וזאת למרות שבישראל יש כ-30 מעבדות אשר יכולות לערוך בדיקות כאלה. בנוסף, לא הוקם חמ"ל מקצועי שפועל מסביב לשעון, לא הוכנו תוכניות מטה לשלב הבא כמו חזרה ללימודים, ובמחצית התקופה לא התבצע מודיעין, גם בשל התנגדות משרד הבריאות שהתייחס לכל המדינה כאזור אחד, ורק כשהצבא נכנס לנושא החלה חלוקה לאזורים אדומים.

לדבריו "לא ייתכן שיש בישראל את כל האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר, והשיטה המומלצת היחידה היא בידוד. יש לכך משמעויות כלכליות וחברתיות רחבות היקף. אין טעם להשוות את ישראל למדינות אחרות, לא רק כי היו מדינות רבות עם שיעורי תחלואה נמוכים מישראל,. עלינו לבחון את ישראל בהשוואה לעצמה, בהשוואה למשאבים העומדים לרשותנו שלא נוצלו. בהתייחסו לסיבות שהביאו לכשל ציין שמדובר בהחלטה על שיתוק מקסימלי במקום מינימלי, שקיפות מינימלית וחוסר ביקורת בזמן אמת".